עוד כותרות מובילות

נושאים מעניינים

ז' – "זה לא פייר"

שמתם לב שהילדים שלנו , במיוחד בכל הנוגע לאחים שלהם, הם מכונות צדק משומנות היטב, מדויקות, חדות וזריזות להפעלה? רגע אחד לא שמנו לב, והרשינו לאחד מה שלא הרשינו לאחיו (פעם, מזמן...),
ז' – זה לא פייר

תוכן עניינים

"זה לא פייר" – אוי, איזה משפט מעצבן!
שמתם לב שהילדים שלנו , במיוחד בכל הנוגע לאחים שלהם, הם מכונות צדק משומנות היטב, מדויקות, חדות וזריזות להפעלה? רגע אחד לא שמנו לב, והרשינו לאחד מה שלא הרשינו לאחיו (פעם, מזמן…), או נתנו קצת יותר לאחד (נגיד, את החצי היותר גדול של הוופלה) ו- הופ! "אבל זה לא פייר! למה היא ככה ואני ככה? למה לו מרשים ולי לא?"
נכון שאתם אפילו יודעים לקרוא את המשפט הזה בטון הנכון?
ובאמת, מה זה הקטע הזה? למה זה קורה? והאם הכל צריך להיות "שווה בשווה"?
אז קודם כל, זה קורה כי אחים באמת חיים על אותם משאבים משותפים: גם אלו החומריים (כמו חדר, משחקים, בגדים ואוכל) וגם אלו הרגשיים והנפשיים (שזה בעיקר אנחנו ותשומת הלב שלנו. הם לא תמיד מבינים שיש מספיק לכולם…). וכמו בעולם הגדול, כל אחד רוצה להסיט אליו יותר משאבים. ואם חלילה עולה החשד שהחלוקה אינה צודקת, מיד מתקבל הדיווח: "זה לא פייר!"
מעצבן, נכון. אבל עם יד על הלב, גם לנו יש חלק בזה.
איך? ככה:
– כי הצורך "שלא לקפח" מוטמע בנו כל כך טוב, שאנחנו מדגישים כל הזמן את ה"שווה בשווה". לאחד קונים נעליים אז גם לשני, שמים בצלחת אותן כמויות לשני ילדים שרעבים כרגע במידה שונה, וכל הזמן מדגישים שזה "אותו דבר לשניכם". אז איך הם לא ישוו וימדדו?
– כי אנחנו מודאגים שהם ירגישו מקופחים, אז אנחנו "מפצים". לקטנה יש יום הולדת? נדאג למתנה גם לגדול, "שלא יהיה עצוב". למה שיהיה עצוב? ואיך הוא ילמד

פשוט לשמוח בשמחתה?
– ובעיקר, כי מרוב רצון טוב ודאגה, אנחנו שוכחים שכל אחד הוא יחיד ומיוחד, ויש לו צרכים משלו. לא רק חומריים, אלא – הכי חשוב – רגשיים. והם מסתתרים להם שם בעומק, ודורשים התייחסות. לא פיצוי.

אז מה כן?
מסתכלים על כל ילד ועל הצרכים האמיתיים שלו, ומשתדלים להעניק לכל ילד את מה שהוא צריך. אם לאחד מהם היה יום לא טוב, והוא זקוק לאוזן קשבת ואולי קצת לעידוד וחיזוק, אז אנחנו נקדיש לו את הזמן, ביחידות, ולא נרוץ מיד "לנחם" את אחיו… וכשאנחנו חוגגים יומולדת לאחד מהם, אז זה היום שלו, ונלמד את האחים שלו לשמוח ולפרגן לו. ואם אחד הילדים מאוד רוצה ללכת לחוג קראטה, והשני בכלל לא רוצה ללכת לחוג, זה ממש בסדר, אחד ילך ואחד לא. אין צורך "לפצות".

כי ה"פייריות" האמיתית היא להיות קשוב באותה רמה, ולהיענות (ככל האפשר) לצרכים של כל אחד מהילדים. והם משתנים בתוכן ובעוצמה, וכפופים למצב הרוח, לגיל, למגדר, לתקופה בחיים, לשדה החברתי שבו הם חיים. ומה הילד ילמד מזה? שההורים שלו מבינים את הצרכים שלו, ובלי קשר גם את אלו של כל אחד מאחיו. שכשהוא צריך, הוא מקבל. וגם הם. דברים, יחס, תשומת לב, אהבה.

וזה "פייר" אמיתי, נכון?

ועוד דברים ז-והרים בז' של הורות: זמן, זוגיות, זכויות, זהירות, "זהו", זמינות, ו…
מה עוד? מוזמנים להוסיף, להביע דעתכם, לשאול שאלות, ולתרום תובנות. מחכה לקרוא!

רוצים להצטרף אלי לדרך של שיתוף פעולה בין הורים לילדים, סמכות הורית מיטיבה ויחסים טובים?
מוזמנים לעמוד שלי ענת מישורי דרעי – הנחיית הורים , בחרו את הדרך שמתאימה לכם – סדנת הורות קבוצתית, מפגשים אישיים בקליניקה או בסקייפ, וצרו איתי קשר.
ענת מישורי-דרעי – הנחיית הורים, 050-5263693

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך​

רכישות שאתם חייבים לערוך לקראת לידה

רכישות שאתם חייבים לערוך לקראת לידה

נחשפים לאין ספור רשימות מבלבלות? המלצות שאין להן סוף? לקראת הלידה, סביר להניח שלפחות חלק מכם מתמודדים עם שלל רשימות לידה סבוכות וארוכות – ושאתם לא ממש בטוחים מה חשוב יותר ומה פחות.

שימור דם טבורי – מה זה בכלל?

אחת ההחלטות המשמעותיות שעל ההורים לקבל טרם הלידה קשורה לדם הטבורי. האם לתרום לבנק ציבורי, לשמור בבנק פרטי או להשמיד את הדם הטבורי?