אז מה למדנו מכל הביקור הזה ומההרפתקאות המסעירות שעברו עלינו שם? רגע, אני צריכה לחשוב קצת אבל נראה שאפשר לצמצם את זה ל- 5 מילים: מי אמר שלא כייף במוזיאון? או במילים של הגוזל: מי היה מאמין שדווקא במוזיאון יצלמו אותי בהתלהבות עושה תנועות מגונות.
מאת: איריס לביא
בתור חובבת אמנות אני לוקחת את הבן שלי, שיכונה להלן הגוזל (למרות שהוא כבר בן 10) לכל תערוכה מעניינת שאני יכולה למצוא. טוב – לא לכל, אבל בהחלט לא נרתעת אפילו לנסוע לכל מיני מקומות שונים ומרוחקים (ואני שונאת לנהוג) כדי שאוכל לראות בעצמי ולהראות לו דברים שווים.
ככה, ביום שישי נסענו למוזיאון ישראל בירושלים וכמו כל דבר טוב, חילקנו את הביקור ל- 3 חלקים.
החלק הראשון כלל את התערוכה "כלבים וחתולים" שאפשרה לגוזל לעשות את מה שהוא אוהב לעשות בבית – להתנהג כגור. הוא קיפץ ועלה על המתקנים שמדמים מלונות ומתקני טיפוס לכלבים, הוציא לשון בהנאה, התכרבל בפינת המנוחה ואפילו ראה את פניו משתנים לפנים של חתול באפליקציה מעניינת (אמנם זה לא כלב, אבל גם טוב).
בחלק השני התעכבנו דווקא יותר, למרבית הפתעתי, בתערוכה של האמן הסיני הנחשב איי וייוויי. למה למרבית הפתעתי? כי הרי מה לילד מיוחד עם קשיים רגשיים ולאמן סיני אפוף מחלוקת ותהילה? אז זהו – שהרבה, כך מסתבר.
נכון ששטיח גרעיני החמניות מחרסינה, הטפטים המדליקים ועצי הענק הגניבו גם את הבן שלי, אבל מה שהכי דיבר אליו היה אוסף התמונות שבהן האמן מניף אצבע משולשת לעבר שלל מקומות חשובים ומוכרים בסין, המזוהים בעיקר עם הממסד והשלטון. רק הביט הגוזל בתמונות וראה כי טוב – הרי מה יותר טוב לילד בן 10 שהתחיל את גיל ההתבגרות שלו כבר בגיל שנתיים בערך (שומו שמיים!) – מאשר לראות אצבע משולשת מונפת באון ובגאווה במוזיאון?! קיבל לגיטימציה הגוזל ומשם, על כל גבעה גבוהה ותחת כל עץ רענן הוא הצטלם בתנוחה הזו. בצירוף מימיקה של אל קפונה הצעיר, שלא תהיה חלילה טעות שהוא לגמרי אנטי ממסדי.
אני אפשרתי לו להניף את כל האצבעות (מיותר לציין שעניינה אותו בעיקר רק אצבע אחת ספציפית) והאברים האחרים שהוא רצה בכל מקום שרצה – חוץ מאשר ליד הפסל "אהבה" המפורסם כי עד פה – לא עושים אצבע משולשת לאהבה. בפסל הזה שמוביל אותנו לחלק השלישי והאחרון במסענו – סיור בגן הפסלים – הוא טיפס במעלה האות "אלף" וסירב לרדת בטענה השגורה בפיו לאחרונה שיש לו פחד גבהים (למרות שעל עצים הרבה יותר גבוהים הוא מטפס בחדווה תוך שהוא גורם לי להתקף לב ממשמש ובא). הוא סירב להיעזר בי או באבות האחרים שהיו לידנו והציעו את עזרתם ורצה רק את אבא שלו.
לפחות לא פרץ במסכת היללות והבכי שהוא בדרך כלל לא בוחל בה במצבים כאלה. ואכן נאלצנו להזעיק את אבא שישב (בעוונותיו) לנוח בצל ומיהר להגיע למבצע הצלה מורכב ומסוכן מאין כמוהו (דמיינו מוסיקה מפחידה מסרט מתח) שכלל הושטת ידיים ושליפת הגוזל מקינו.
אז מה למדנו מכל הביקור הזה ומההרפתקאות המסעירות שעברו עלינו שם? רגע, אני צריכה לחשוב קצת אבל נראה שאפשר לצמצם את זה ל- 5 מילים: מי אמר שלא כייף במוזיאון? או במילים של הגוזל: מי היה מאמין שדווקא במוזיאון יצלמו אותי בהתלהבות עושה תנועות מגונות.
איריס לביא – אפשר למצוא אותי גם בבלוג שלי "אוף גוזל"
