ה – הקשבה

[vc_row][vc_column][vc_custom_heading source="post_title" font_container="tag:h1|text_align:right" use_theme_fonts="yes" el_class="titelh1"][vc_row_inner][vc_column_inner width="1/6" is_sticky="yes" sticky_min_width="767" sticky_top="110" sticky_bottom="0"][vc_raw_html]JTNDZGl2JTIwY2xhc3MlM0QlMjJ3ZWVrTmF2JTIyJTNFJTBBJTNDc3BhbiUyMGNsYXNzJTNEJTIyd2VlayUyMiUzRSVENyU5NCVENyU5NSVENyVBOCVENyU5NSVENyVBQSUyMCVENyU5MSVENyU5MCVENyU5NSVENyVBQSUzQyUyRnNwYW4lM0UlMjAlM0NzcGFuJTIwY2xhc3MlM0QlMjJjZW50ZXJXcmFwcGVyJTIyJTNFJTIwJTNDYSUyMGhyZWYlM0QlMjIlMkYlMjVENyUyNTk0JTI1RDclMjVBOCUyNUQ3JTI1OTklMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjU5Ri0lMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjU5QyUyNUQ3JTI1OTklMjVENyUyNTkzJTI1RDclMjU5NCUyRiUyNUQ3JTI1QTklMjVENyUyNTkxJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QTIlMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjVBQS0lMjVENyUyNTk0JTI1RDclMjVBOCUyNUQ3JTI1OTklMjVENyUyNTk1JTI1RDclMjU5RiUyRiUyNUQ3JTI1QTklMjVENyUyNTkxJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QTItNyUyRiUyMiUyMGNsYXNzJTNEJTIybmF2SXRlbSUyMHByZXZXZWVrJTIyJTIwZGF0YS13ZWVrLW51bWJlciUzRCUyMiVENyU5MSVENyVCMyUyMiUzRSVENyU5NCVENyU5NSVENyVBOCVENyU5NSVENyVBQSUyMCVENyU5MSVENyU5MCVENyU5NSVENyVBQSUyMCVENyU5MSVENyVCMyUzQyUyRmElM0UlMjAlM0NzcGFuJTIwY2xhc3MlM0QlMjJuYXZJdGVtJTIwY3VycmVudFdlZWslMjIlMjBkYXRhLXdlZWstbnVtYmVyJTNEJTIyJUQ3JTkyJUQ3JUIzJTIyJTNFJUQ3JTk0JUQ3JTk1JUQ3JUE4JUQ3JTk1JUQ3JUFBJTIwJUQ3JTkxJUQ3JTkwJUQ3JTk1JUQ3JUFBJTIwJUQ3JTkyJUQ3JUIzJTNDJTJGc3BhbiUzRSUyMCUzQ2ElMjBocmVmJTNEJTIyJTJGJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYtJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUMlMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5MyUyNUQ3JTI1OTQlMkYlMjVENyUyNUE5JTI1RDclMjU5MSUyNUQ3JTI1OTUlMjVENyUyNUEyJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QUEtJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYlMkYlMjVENyUyNUE5JTI1RDclMjU5MSUyNUQ3JTI1OTUlMjVENyUyNUEyLTklMkYlMjIlMjBjbGFzcyUzRCUyMm5hdkl0ZW0lMjBuZXh0V2VlayUyMiUyMGRhdGEtd2Vlay1udW1iZXIlM0QlMjIlRDclOTMlRDclQjMlMjIlM0UlRDclOTQlRDclOTUlRDclQTglRDclOTUlRDclQUElMjAlRDclOTElRDclOTAlRDclOTUlRDclQUElMjAlRDclOTMlRDclQjMlM0MlMkZhJTNFJTIwJTNDJTJGc3BhbiUzRSUyMCUzQ2ElMjBocmVmJTNEJTIyJTJGJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYtJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUMlMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5MyUyNUQ3JTI1OTQlMkYlMjVENyUyNUE5JTI1RDclMjU5MSUyNUQ3JTI1OTUlMjVENyUyNUEyJTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1QUEtJTI1RDclMjU5NCUyNUQ3JTI1QTglMjVENyUyNTk5JTI1RDclMjU5NSUyNUQ3JTI1OUYlMkYlMjIlMjBjbGFzcyUzRCUyMnNlZUFsbCUyMiUyMGRhdGEtdGV4dCUzRCUyMkFsbCUyMiUzRSVENyU5QiVENyU5QyUyMCVENyU5NCVENyU5MCVENyU5NSVENyVBQSVENyU5OSVENyU5NSVENyVBQSUzQyUyRmElM0UlM0MlMkZkaXYlM0U=[/vc_raw_html][vc_empty_space][porto_block id="232" name="שמות"][/vc_column_inner][vc_column_inner width="5/6" el_id="tbnames"][vc_column_text]היי- בואו נדבר על הקשבה. דרישת יסוד בעולם ההורות (וביחסי אנוש בכלל).
מכירים את "אתה לא מקשיב לי!" או – בגרסת ה"בדיעבד" – "חבל שלא הקשבת לי!"? הרבה הורים שמגיעים אלי מביעים בקשה אחת, קטנה: "אני רק רוצה שהילדים יקשיבו לי!"
ולי יש שתי שאלות כאן.

שאלה ראשונה, מה בעצם אנחנו מבקשים?
כי בהגדרה המילונית, "הקשיב" פירושו "שמע, היטה אוזן לשמוע היטב" (מילון אבן שושן, וכן, ממש פתחתי את הספר, דפדפתי והעתקתי במו ידי). אבל, עם יד על הלב, לא לזה אנחנו מתכוונים, נכון? כשאנחנו אומרים "היא לא מקשיבה לי", בעצם אנחנו מתכוונים "היא לא עושה מה שאני אומרת לה", או – תכל'ס – "היא לא מצייתת לי".
אז בואו נבדיל:
הקשבה היא הקשבה. הטיית אוזן לנאמר. לפעמים הנאמר הוא שיתוף, לפעמים בקשה או דרישה, לפעמים שאלה. אם אני מקשיב אני יכול להגיב. אבל הקשבה אין פירושה הסכמה או ציות מיידי…
אז בהחלט יכול להיות שהילד הקשיב לכם כשהודעתם שהולכים להתקלח, או כשביקשתם שיוציא את הפח, או כשהצעתם שילך להתכונן למבחן. הקשיב, כן. אבל מה, לא מתאים לו כרגע, אז הוא עונה (שזה, אגב, סימן ששמע…): "עוד מעט", "רגע" ואפילו "לא בא לי" או "אוף אמממאאא" המעצבנים.
"לא בא לי?" מיד אנחנו מזנקים!
כי אנחנו מופתעים במקרה הטוב, נעלבים וכועסים במקרה הרע: "לא הקשיבו לי!" (ואגב, שמתם לב כבר שעלבון וכעס הולכים יחד, נכון?).
טוב, אז זה כבר לא עניין של הקשבה. זה עניין של גבולות, "חוקי הבית" וכללי ההתנהלות אצלנו. ואת זה, כמו שכבר כתבתי (ראו "ג' – גבולות"), אנחנו מלמדים ברוגע ובנחישות, לא בכעס.
נכון שזה פחות מעליב ומרגיז כשמסתכלים על זה ככה?

ועכשיו, השאלה השנייה – איזו דוגמה להקשבה אני נותנת?
כי הקשבה אמיתית היא כזו שבה אני מטה אוזן ומתרכזת במה שהילד שלי אומר (ולפעמים צריך לפנות לזה זמן ומקום), מנסה לרדת לסוף דעתו ("אתה מתכוון ש…?"), שואלת שאלות של התעניינות אמיתית, מביעה אמפטיה למה שהוא מרגיש ("זה באמת מרגיז")… ולא מיד מביעה דעה ומגיבה ("ידעתי שהוא ילד מעצבן!") או מזנקת בדאגה לפתור את הבעיה ("אני כבר אדבר עם המורה").

לא. פשוט, מקשיבה.
למה? כי זוכרים את "ד' – דוגמה אישית"? אם אני מקשיבה בסבלנות, נותנת לבן שיחי (גם הקטן) לסיים, מכבדת את דעתו גם אם אני (ממש) לא מקבלת אותה – גם הוא ילמד להקשיב. ואם אני שואלת אותו "מה אתה מתכוון לעשות?" ולא מיד "ממליצה" לו, או אומרת לו "מה נכון" – גם הוא ילמד לחשוב, להתמודד ולהאמין ביכולתו לפתור בעיות.
ואז, ככל שהילדים גדלים, אפשר לנהל איתם שיחות, התייעצויות ואפילו ויכוחים, שיש בהם הקשבה אמיתית, גם אם אנחנו לא בדיוק מסכימים. לא תאמינו כמה אפשר ללמוד בשיחות האלו…
אבל בכדי שנוכל לדבר, צריך קודם לדעת להקשיב.
מסכימים?
ועוד ה- מון דברים בה' של הורות: התמודדות, השלמה, הצלחה (טריקי!), הקרבה (לפולנים, מכל העדות), הנאה, ו… מה עוד? מוזמנים להוסיף, להביע דעתכם, לשאול שאלות, ולתרום תובנות. מחכה לקרוא![/vc_column_text][vc_separator color="custom" style="solid" show_icon="yes" accent_color="#f7f7f7"][vc_column_text]רוצים להצטרף אלי לדרך של שיתוף פעולה בין הורים לילדים, סמכות הורית מיטיבה ויחסים טובים?
מוזמנים לעמוד שלי ענת מישורי דרעי – הנחיית הורים , בחרו את הדרך שמתאימה לכם – סדנת הורות קבוצתית, מפגשים אישיים בקליניקה או בסקייפ, וצרו איתי קשר.
ענת מישורי-דרעי – הנחיית הורים, 050-5263693[/vc_column_text][/vc_column_inner][/vc_row_inner][vc_empty_space height="64px"][/vc_column][/vc_row]