[vc_row][vc_column][vc_custom_heading source="post_title" font_container="tag:h1|text_align:right" use_theme_fonts="yes" el_class="titelh1"][vc_column_text]אות כמעט אחרונה, אבל אני רוצה לחזור לבסיס, ולדבר על שייכות. תחושת שייכות. ואני חורגת ממנהגי וחולקת כאן חוויה אישית שבסופה תובנה עמוקה.
"תחושת שייכות" היא אותה תחושה שאני מקבל כאשר יש לי מקום בטוח בתוך קבוצה אנושית. התחושה שיש מקום שבו לא משנה מה אעשה, עדיין אהיה אהוב ורצוי, מוערך ונחוץ, פשוט מעצם היותי. אלפרד אדלר טען שזו מטרת העל שמניעה אותנו בחיים – הרצון להיות חלק מקובל ואהוב מהקבוצה, להרגיש בטוח ו"שווה" בחברה, אם זו המשפחה, הכיתה, החבר'ה בצבא, בעבודה ובכלל. מכירים את זה? נדמה לי שכולנו.
זה הא'-ב' של הגישה האדלריאנית, וחלק משמעותי מסדנאות ההורות (שלי, לפחות) עוסק בדרך לגרום לילד להרגיש שייך ובטוח, אהוב ורצוי, בקבוצה האנושית הראשונה שלו – המשפחה. אני לא אנסה להסביר כאן ואין לי "טיפים", זה עניין עמוק וארוך מדי.
אז מה כן? רק דבר אחד, כדי להסביר למה זה כל כך חשוב. אני רוצה להתייחס לדימוי שנתן אדלר לתחושת השייכות: "אוויר לנשימה". כמו שצריך אוויר, כך צריך שייכות. זו הגדרה טובה בעיני והשתמשתי בה מדי פעם, אבל בכנות – יותר כביטוי.
עד שהבנתי אותה לעומק, בעומק… הנה כך:
ביום הולדתי האחרון, חמישים ממש (אכן כן), החלטתי סוף סוף להתנסות בצלילה. חשבתי שאם אני שחיינית בסדר, וכבר שנים אוהבת לשנרקל ולצפות בדגים, כנראה שאפשר כבר להתגבר על פחד הים עתיק היומין שלי. נרשמתי, המדריך נראה נחמד, נכנסתי לחליפת הצלילה וצעדתי (בקושי, זה כבד…) למים כשאני מרגישה גיבורה עד מאוד ושמחה לחוויה.
בשנייה – אבל בשנייה! – שהכנסתי למים את הראש והייתי צריכה לנשום דרך הפיה – הרגשתי שאני נחנקת. אני, שרגילה לנשום דרך שנורקל! איך זה קרה? הוצאתי את הראש החוצה והזכרתי לעצמי שאני רוצה לצלול. וגם שלא תהיה כאן פדיחה. ניסיתי שוב, אבל רק בפעם השלישית הצלחתי לסמן למדריך שיאללה, יוצאים לדרך. חמש הדקות הראשונות נראו כמו נצח. דגים? אלמוגים? כל מה שחוויתי היה תחושת המחנק. כל מה שעשיתי היה לנסות להשתלט על הבהלה ולנסות לנשום, להזכיר לעצמי שיש חמצן בבלון, שיש איתי מדריך (גם אם הוא בגיל של הבת שלי) שאני בקושי חמישה מטר מתחת למים ושאין כרישים…
בחמש הדקות הבאות הצלחתי להתחיל להסתכל מסביב. בסוף הצלילה כבר נהניתי ממש.
ולמה אני מספרת את זה? כי רק כאן הבנתי את המשמעות של "אוויר לנשימה".
כי כשהיה חסר לי אוויר, אפילו שרציתי להסתכל על כל היופי שהיה מסביב לי, ואפילו שהיו לי הוראות מדויקות ומדריך שליווה אותי, כל המחשבה והעשייה שלי היו מרוכזות בעניין הנשימה. רק כשידעתי ביני לבין עצמי שאני בסדר, נושמת, הצלחתי להיזכר מה עושים, איך מניעים את הרגליים ופחות את הידיים, מה פירוש הסימן שעושה המדריך ואיך מסמנים לו ש"הכל בסדר".
וזה בדיוק העניין עם השייכות. כמו אוויר לנשימה…
כי אם אין לילד תחושת שייכות טובה, ואין לו מקום בטוח שבו הוא יודע שהוא אהוב בכל עת ומצב, ונחוץ תמיד, מוערך ומסוגל, הוא לא יכול לעשות שום דבר אחר חוץ מלהתרכז במשימה הזו, של מציאת שייכות. והוא ינסה להגיע אליה בכל צורה. הוא ינסה למשוך תשומת לב, ייכנס למאבקי כח רק כדי להרגיש "שווה", לפעמים ינסה לרצות, ובעיקר – הוא לא יהיה פנוי ללמידה, להתנהגות "טובה", לשיתוף פעולה, ולהנאה מה"אלמוגים" שהחיים מציעים לו.
אם תסתכלו טוב מסביב, תראו שיש מבוגרים שעדיין עסוקים בלמצוא שייכות…
אם תדעו להעניק לילד שלכם את תחושת השייכות הראשונית, זו שאומרת: "כאן, במשפחה שלנו, אתה לא צריך להוכיח. אתה אהוב ומוערך ונחוץ ואנחנו יודעים מי אתה ומה אתה שווה", תתנו לו אוויר לחיים טובים ושלמים, של הגשמה והנאה. אה, ועל הדרך יהיו לכם פחות מאבקים ויותר שיתוף פעולה.
קחו אוויר, זו משימה לא פשוטה.
עוד דברים ש-ווים בש' של הורות: שלום, שלמות (אוי ואבוי), שמחה, שבועות (הריון), שלווה ושקט ו…
מה עוד? מוזמנים להוסיף, להביע דעתכם, לשאול שאלות, ולתרום תובנות. מחכה לקרוא![/vc_column_text][vc_row_inner][vc_column_inner el_id="tbnames"][vc_separator color="custom" style="solid" show_icon="yes" accent_color="#f7f7f7"][vc_column_text]רוצים להצטרף אלי לדרך של שיתוף פעולה בין הורים לילדים, סמכות הורית מיטיבה ויחסים טובים?
מוזמנים לעמוד שלי ענת מישורי דרעי – הנחיית הורים , בחרו את הדרך שמתאימה לכם – סדנת הורות קבוצתית, מפגשים אישיים בקליניקה או בסקייפ, וצרו איתי קשר.
ענת מישורי-דרעי – הנחיית הורים, 050-5263693[/vc_column_text][/vc_column_inner][/vc_row_inner][vc_empty_space height="64px"][/vc_column][/vc_row]
