יחסי אמון הם דבר יקר ערך. כולנו רוצים שהילדים שלנו ירגישו בנוח לפנות אלינו כשקשה להם, לשתף אותנו במה שעובר עליהם. שירגישו בטוחים להביא את כל מי שהם ולא יצטרכו להסתיר אף חלק. כולנו זוכרים כמה קשה היה לנו כילדים כשלא הרגשנו את התחושה הזאת. כשנאלצנו להסתיר או כשהרגשנו שלא סומכים עלינו.
מאת: גילה ישראל מדריכת הורים בגישת “הורות כמעשה ניסים”
יש מישהו שלא שיקר פעם להורים שלו?
אני זוכרת את ההבנה הזאת שיש דברים שעדיף להסתיר. שלא יבינו אותי או אפילו ינזפו בי ויאסרו עלי. האמת שאני אפילו זוכרת את הרגע המדויק שבו הבנתי שלפעמים עדיף להסתיר. אהבתי אז לטפס על עצים, והייתי מאוד גאה בזה שהצלחתי לטפס ממש גבוה על איזה עץ. הזמנתי את אמא שלי ואת אחותי לבוא לראות ואמא שלי חטפה מזה חום… זה היה ממש גבוה והיא דאגה לי. היא אסרה עלי לטפס כל כך גבוה על העץ ואני הבטחתי ולכן גם קיימתי (עוד הייתי ילדה קטנה) ואז הבנתי – פעם הבאה אל תספרי… ואכן עשיתי דברים מסוכנים נוספים ואימי לא ידעה עליהם.
מה היה פה? סיפור פשוט של אמא אוהבת ודואגת. לא משהו כואב מידי או חמור. התנהגות די שפויה של אמא. אבל אותי כילדה זה לא עניין. אני רציתי לטפס. הייתי טובה בזה ונהנתי מזה. והבנתי שאת האישור לזה לא אקבל מאמא שלי, אז בחרתי להסתיר.
עכשיו אני אמא, וברור שיש התנהגויות שאני רוצה שלא יקרו. שיש דברים שאני רוצה להגביל, וברוב המקרים זה ממקום אוהב ומתוך כוונה להגן ולתמוך. אבל אם התוצאה של זה היא שהילד שלי יעשה דברים בהסתר, לא השגתי בזה כלום. כי הוא יעשה את זה בלי הַכְוָנָה ובלי היכולת שלי לעזור כשצריך. הוא לא לומד איך לשמור על עצמו, אלא איך להסתתר מפני.
כשהם ילדים הם לפעמים מסתירים שאכלו ממתק נוסף או ראו איזו תכנית מעבר למה שמותר, אחר כך זה דברים שקשורים לבית הספר ולאינטראקציות חברתיות ובגיל ההתבגרות זה יכול להיות סיגריות, סמים, אלכוהול, יחסי מין, פגיעות שפגעו בהם ועוד. אז כיוון שאכפת לנו ואנחנו רוצים שהם יוכלו לשתף אותנו בדברים שקורים להם, אנחנו יכולים כבר עכשיו להתחיל לבסס איתם יחסי אמון.
יחסי אמון הם דבר יקר ערך. כולנו
רוצים שהילדים שלנו ירגישו בנוח לפנות אלינו כשקשה להם, לשתף אותנו במה שעובר עליהם. שירגישו בטוחים להביא את כל מי שהם ולא יצטרכו להסתיר אף חלק. כולנו זוכרים כמה קשה היה לנו כילדים כשלא הרגשנו את התחושה הזאת. כשנאלצנו להסתיר או כשהרגשנו שלא סומכים עלינו.
אז איך עושים את זה?
קודם כל תזכרו בילדות שלכם ומה היה מאפשר לכם להיות בפתיחות ואמון עם ההורים שלכם. זה יתן לכם את התשובות הכי משמעותיות.
פה הוספתי כמה אפשרויות שיכולות לעזור לכם גם:
- מכבדים את הפרטיות של הילדים שלנו:
לפעמים כהורים אנחנו משתפים את כל העולם ואחותו במה שעובר על הילדים שלנו. אבל לא תמיד זה מתאים להם. צריך לגלות שם רגישות ולשים לב מה הם אוהבים שאנחנו מספרים ולמי. לזכור שלמרות שהם קטנים הם בני אדם שלמים וכמו שאנחנו לא רוצים שידברו עלינו, גם הם. ילדים בדרך כלל לא אוהבים שמדברים עליהם מעל ראשם.
גם את החפצים שלהם מכבדים. כשאנחנו זורקים לילד בובה מסמורטטת או צעצוע שבור בלי לשאול אותם, זה לפעמים מאוד נוח, כי נמנענו מעימות, אבל מבחינת הילד זה יכול להתפרש כחוסר כבוד למה שחשוב לו והוא אוהב. - אמפטיה:
כשהילדים שלנו כועסים או עצובים הם צריכים שנבין אותם בתור התחלה. הם לא צריכים את העצות שלנו או את הרעיונות שלנו, וגם לא שנרגיע אותם. לכל זה יש מקום רק מאוחר יותר. תבדקו איזה יחס נעים לכם לקבל כשאתם נסערים. רובנו מעדיפים בתור התחלה הקשבה ואהבה מכל תגובה אחרת. פשוט להרגיש שמבינים אותנו.
זה נכון שקשה להבין למה הילד הזה עושה דרמה מזה שחבר שלו הלך הביתה, אבל אני תמיד יכולה להיזכר באיזו פרידה שהיתה לי קשה במיוחד ולהתחבר לרגש שלו.
זה לא אומר שאני מאשרת את ההתנהגות שלו, זה אומר שאני נותנת מקום לכאב שלו. וזה דבר חשוב שכולנו רוצים להרגיש – שאנחנו לא לבד בכאב.
לתת לזה זמן ולא למהר לסדר עיניינים ולגרום לכולם להרגיש טוב. הכאב הוא לא אסון, והפורקן של הכאב גורם לזה שהוא לא יתקע בתוכנו ויתחיל לנהל את העיניינים. לתת לילדים שלנו לפרוק בבכי ובצעקות וגם בצחוק זה ממש בריא. - קירבה לפני פתרונות:
לפעמים נדמה לנו ולילדים שלנו שאנחנו משני צידי המיתרס. שהם נגדנו או אנחנו נגדם. זה קורה בזמן ריב, מאבק כוח או אי הסכמה. כשאנחנו במצב הזה של המאבק, אנחנו לא חשים קירבה, וכשאין קירבה אין אמון ואין מקום לחשוף את הלב.
מה שעוזר לשנות מצב כזה הוא להחליט שקודם כל מתקרבים ורק לאחר מכן בודקים איך לפתור את הבעיות ואי ההסכמות. להזכיר לעצמנו אנחנו אוהבים את הילד הזה שכרגע נאבק בנו, אנחנו מאמינים בו, הוא עדיין הגור שלנו שיצא מהבטן שלנו. לפעמים עוזר להתקרב, להנמיך את הקול, להסתכל בעיניים, או ממש לעשות הפסקה בריב ולהציע – בוא נתחבק ואחרי זה נראה מה עושים.עוזר גם להיות באמפטיה – להבין מה המניעים של הצד השני, מה הוא צריך, מה חשוב לו וגם להבין את המניעים שלנו ואת מה שחשוב לנו. ולהחליט שהפתרון שיוחלט יקח בחשבון את מה שחשוב לשנינו.
זה ממש שינוי מחשבתי, כי אנחנו רגילים שכשיש אי הסכמה צד אחד מנצח וצד אחד מפסיד. אבל פה אין שני צדדים, יש הורה וילד או ילדה שחשובים אחד לשני. אנחנו לא רוצים להפסיד ולא רוצים שהילדים שלנו יפסידו. מחפשים פתרונות שבהם כולם מנצחים. - מפחיתים כמה שיותר את תחושת האשמה:
כשאני מרגישה שמישהו מאשים אותי, אני לא יכולה לשתף אותו. אני לא רוצה שהוא ידע מה עשיתי ואז יגיד לי שהייתי לא בסדר. כי הוא פשוט גורם לי להרגיש רע עם מי שאני.
גם כשאני מתנהגת בצורה לא נעימה או פוגענית, יש תמיד סיבה טובה. ואני רוצה שההורים שלי יראו את הטוב שבי, יבינו אותי ולא יסתכלו רק על המעשים שלי.
זה לא אומר שמותר לילד שלי להרביץ ולפגוע במי שהוא רוצה, ואני רק אחבק ואבין אותו. יש לי מקום כאמא למנוע התנהגות פוגענית ומסוכנת. אבל במקביל אני יכולה להבין אותו ולהרגיש אותו ולעזור לו במה שקשה לו.
אנחנו כולנו פוגעים כשאנחנו מרגישים מאויימים או חווים קושי גדול. אבל אם מישהו רואה אותנו – את הפחד שלנו, או העלבון ומבין אותנו, גם אנחנו נבין את עצמנו טוב יותר ואולי בפעם הבאה נבחר התנהגות אחרת כדי לבטא את הכאב.
אפשר גם לשנות התנהגות וגם להבין. אפשר לוותר על אשמה ולהבין שהילד שלי פעל מתוך התנהגות אוטומטית, ולא לגמרי מודעת, או שעשה טעות. כולנו טועים, כולנו נופלים. כולנו פועלים לפעמים בלי לחשוב. - נותנים להם לטעות:
לפעמים אנחנו רוצים לתת לילדינו מניסיון החיים שלנו וכך למנוע מהם תסכול וקושי, אבל ברוב הפעמים הם מסרבים לקבל את העצות שלנו ורוצים לנסות לבד. ככה הם בודקים את כוחם ולומדים בדרך הנכונה להם ביותר.
כשאנחנו מתעקשים ללמד ולמנוע טעויות עלול להתקבל המסר שאנחנו לא סומכים עליהם, אף על פי שכוונותינו טובות.
הם מבקשים מאיתנו לתת אמון ביכולת שלהם להתמודד עם קושי וכאב. לסמוך על הכוחות והיכולות שלהם ולתת להם ללמוד מהטעויות של עצמם. כך שטעות איננה כשלון, אלא דרך למידה. - מתפעלים:
ילד שמרגיש אהוב ומוערך על ידינו ישמח לשתף אותנו גם בהתלבטויות שלו ובכישלונות שלו. הוא לא צריך להוכיח שהוא טוב או חכם או מיוחד. זה כבר ברור וידוע.
פשוט לקחת רגע ביום להסתכל על הילד שלכם ולהיזכר בכל היופי שלו, בכל התכונות הטובות שלו. לפעמים רק זה שאנחנו רואים את זה, גם בלי לומר מילה כבר משפיע על התחושה שלהם.
כמובן שאפשר גם להגיד כשאנחנו מרוצים, כשראינו משהו יפה או מיוחד ולתת את התחושה הזאת שכולנו אוהבים להרגיש – שרואים אותנו ואוהבים את מי שאנחנו. - להוות דוגמא לכנות:
הדרך הטובה ביותר ללמד משהו היא להדגים אותו. כשהילדים שלנו רואים בבית יחסים פתוחים וכנים הם יאמצו את זה לחייהם. אפשר לשתף אותם במה שעובר עלינו (בהתאם ליכולתם להבין בגילאים השונים), להגיד מה אנחנו מרגישים, להפחית את הדברים שאנחנו מסתירים בבית וכדו'.
והכי חשוב לזכור שהילדים שלנו מאוד סלחניים. וגם אם טעינו ושגינו המון פעמים, אם נתחיל להקשיב יותר הם יקלטו את זה ויפתחו אלינו. הם כל כך רוצים אותנו קרובים, גם אם הם מרחיקים אותנו. תמיד אפשר לתקן, גם אם הילדים שלכם כבר בוגרים.
