חשוב שנבקש את עזרתם בעניין. חשוב שנקשיב לרעיונות של כולם. כדאי לשתף אותם באיך הרגשנו אנחנו באירוע. ובעיקר להשקיע בעידוד. משפטים כמו: "אני רואה שיש כאן צוות שמוכן להתאמץ אחד עבור השני" יכולים להיות התחלה נהדרת.
מאת: מור שמיר
"עד 17:00 אני רוצה עדכון איך התקדמנו עם הפרוייקט"
זה המשפט האחרון שהצלחתי להוציא לפני שצווחה חדה מלווה בקללה עסיסית חדרה את קירות הממד-משרד שלי,או בשמו השני:"החדר האטום" (שייתכן מאוד שהוא באמת אטום לגזים רעילים ופצצות מרגמה, אבל הוא ממש לא אטום לצווחות של הבת 12- שתזוהה כרגע בשמה השני: האדישה)
זה הרגע שבו את מגלה שכל השליטה שלך במקלדת ובמחשב נעלמת.
את אמנם יכולה להקליד בעצימת עיניים ומהירות שיא , לזוז בין שלל אתרים , אפליקציות וסביבות עבודה על 3 מסכי מחשב שונים, אבל את כפתור המיוט כדי שרעשי הבית לא יחדרו לשיחה,יקח לך דקות ארוכות למצוא.
אחרי שהכפתור האבוד נמצא, וירידה מהירה מהזום תוך מילמולי התנצלות ל 15 אנשים עם פרצוף נדהם מגובה הדציבלים ( לפחות 5 מהם שהיו עם מצלמה פתוחה), אני יוצאת מהמשרד הביתי שלי אל גוב האריות.
הקטן והאדישה שנמצאים בתורנות המבודדים השבועית, עומדים מול ארון החטיפים וצווחים אחד על השני.
גורם המריבה הוא לא אחר מאשר ציפס בטעם שמנת יחיד כשלצידו כמובן יש שלל חטיפים אחרים שהבטחתי לעצמי שבחיים לא יכנסו הביתה, אבל הבטחות לעצמי זה משהו שעוד צריך לעבוד עליו חזק…
האדישה, שהיום ספציפית ממש לא אדישה חוטפת את החטיף בכוח מהקטן ובורחת לסלון, פותחת אותו ומתחילה לזלול במהירות.
הקטן צווח בחזרה , ורץ להגן בחירוף נפש על החטיף ללא הצלחה ועל כן , מגייס למטרה את כוחו הגופני (הלא מרשים במיוחד יש לציין) ומתחיל לבעוט באדישה .
האדישה כמובן מחזירה בעיטות ומכות וחטיף המריבה כצפוי לא עומד בדרמה, נקרע והתפזר.
בשונה ממקרים אחרים שבהם אני מגיעה לדציבלים דומים וחותכת את המריבה בצווחה תוך הודעה ברורה לכולם מה יקרה אם…
הפעם נשמתי נשימות עמוקות ואמרתי לעצמי, אני לא מעלה את הקול.אני אמא רגועה!
פניתי בנחת מדומה לאדישה ואמרתי ברוגע:" בתור ילדה בת 12 אני מצפה ממך להתנהג בבגרות , יש עוד מלא חטיפים בארון, תוותרי בבקשה, בנוסף אני מצפה ממך לשפה יותר מכובדת ובלי מכות"
היה לי שבריר שנייה לדמיין את הרוגע והשלווה שאקבל בחזרה מהילדים המהממים שלי כפרס על הנחת ששידרתי,עד שהתמונה הפסטורלית והחלום הוורוד התנפצו לרסיסים כשהאדישה אמרה ( או בעצם המינוח המדויק הוא "צווחה") את כל מה שהיא חושבת על הקטן, תוך שימוש בשפה שלא היתה מביישת שכונות פשע.
אחרי דקות ארוכות הדרמה הסתיימה עם עוד כמה צווחות של מה-יקרה-אם, הסתגרות של הקטן בשירותים כשהוא ממרר בבכי וחטיף נוסף שפתחה לה בנחת האדישה..
מדריכת הורים וזוגיות מור שמיר, עונה:
י. יקרה, כשאת יושבת מול הזום עם הצוות שלך, את כל כולך בשבילו. רוצה לעמוד בזמנים, לתת כתף למאמץ הציוותי. כמה כוח נותן לך הצוות בעבודה. וככה גם במשפחה שלנו.
אני רוצה לפתוח לך צוהר לצוות המשפחתי שלך. כן כן ה"אדישה" וה"קטן" אשר מחרפים נפשם על מנת לקבל טיפה מכל הטוב הזה שנמצא באמא שלהם.
התסכול הזה שלך הוא מנת חלקם של כל כך הרבה הורים. החשש שנתגלה בכלכלתנו – ריבים בין אחים מביאים איתם טעם מר של כישלון צורב אצלנו ההורים. בעיניים שלנו הם תעודת עניות למשפחה ולהורות שלנו. ואם הם קורים ב"פריים טיים" מול קולגות ומנהלים זה צורב שבעתיים.
ומהצד השני נמצא זוג אחים, שבעצם חתם הסכם שיתוף פעולה להוציא אותנו מהכלים. ברור להם כשמש שכשזה יקרה זה יביא אותנו איתו. ואז בעצם הזכייה היא כפולה: פעם אחת כי קיבלו תשומת לב, קיבלו "הרבה הורה". ופעם שנייה כי חיזקו את מה שהם מבינים שהוא הדבר שמייצר את המקום והערך שלהם.
י. את מתארת שני ילדים "קטן ואדישה". וכשאת מגיעה לזירת האירוע את מנציחה את זה בהתנהלות שלך: ל"קטן" את מבטיחה שכדאי לו לייצר עוד אירועים כאלה כי אז תגיעי ותחזקי את מקומו כ"קטן" על ידי שיפוט וחריצת הדין: "תוותרי לו". ל"אדישה" את מבטיחה שכדאי לה לייצר עוד אירועים כאלה כי אז תגיעי ותחזקי את מקומה כ"בעייתית".
אז החדשות הטובות הן שיש תקשורת גם אם היא לקויה. וזה עדיף אלף אלפי הבדלות על פני חוסר תקשורת.
אבל איך מייצרים תקשורת טובה? עושים את כל מה שהורה הייטקיסט מכיר מצויין מהזום ומהעבודה שלו: מנהלים ומתנהלים כצוות
אם את רוצה לחזק את הצוות המשפחתי חשוב להבין שתפקידנו אינו לשפוט או להושיע. תפקידנו לאמן לחיים.
בחיים יהיו אנשים שיריבו איתם. כאן ההזדמנות לשיעור הנכון- כשתגשי ל"זוג הניצים", עיזבי את התארים שהענקת להם. דברי אליהם כאילו היו מקשה אחת: בלי לפנות למישהו ספציפי. ההתייחסות תהיה כוללנית, אל "הצוות".
ואחרי שהרגעת את הרוחות, ונרגעת בעצמך מהמופע הקשה שהיית חלק ממנו, זה הזמן לעבוד. לאמן לחיים. לשבת ביחד ולדון על מה שהיה. לשאול כל אחד איך מרגיש ואיך היה פותר את זה. מה המסקנות לפעם הבאה.
חשוב שנבקש את עזרתם בעניין. חשוב שנקשיב לרעיונות של כולם. כדאי לשתף אותם באיך הרגשנו אנחנו באירוע. ובעיקר להשקיע בעידוד. משפטים כמו: "אני רואה שיש כאן צוות שמוכן להתאמץ אחד עבור השני" יכולים להיות התחלה נהדרת.
ועוד מילה על אימון לחיים: "הקטן והאדישה"הם תיוגים. ואם אנחנו מאמנים של הילדים לחיים היינו רוצים עבור כל אחד אפשרויות רחבות יותר. שיוכלו להתאמן על עוד דברים. אז בהזדמנות חגיגית זו- מזמינה אותך י. לנקות מהשולחן את השמות. וגם מהמחשבות. זו התחלה של פתיחות
